הדרן הרבי על מסכת ברכות

אין להם מנוחה
בחורף שנת תשמ"א נכנסו זוג מאוסטרליה לרבי ל'יחידות'. במהלך ה'יחידות' שאל אותם הרבי, האם לדעתם שייך להטיל משימה מסויימת על יהודי פלוני משם. ענתה האשה שהוא זקן וכבר עבר את השבעים...
- ענה הרבי: "ומה בכך? גם אני עברתי את השבעים, ולמרות זאת עוד יש לי תוכניות לעשר שנים ולאחר מכן לעוד עשר שנים והלאה..."
(מתוך 'יומן שנת "הקהל" ה'תשמ"א בבית חיינו', עמ' 111. והדברים מפליאים, שהרבי המשיך אח"כ עבודתו בקודש, בחיים חיותו בעלמא דין, עוד עשרים ושלוש שנים)

ביאור קצר לסיום מסכת ברכות
הקשר בין סיום מסכת ראשונה ואחרונה בש"ס
א. מסכת ברכות מסתיימת במאמר:
"אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר "וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך" – אל תקרי בניך אלא בוניך.
וע"פ הכלל ש"מתכיפין התחלה להשלמה" (נוסח ה"רשות לחתן בראשית") מובן שיש קשר בין המסכת הראשונה למסכת האחרונה בגמרא:
ואכן, מסכת נדה מסתיימת במאמר קצת דומה:
"תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא שנאמר "הליכות עולם לו" – אל תקרי הליכות אלא הלכות" (ואנו אומרים בכל יום את שתי הדרשות בסמיכות, בבוקר לפני עלינו).

ב. אבל צריך להבין:
בשלמא במסכת ברכות כשהוא דורש "אל תקרי בניך אלא בוניך" – מובן מה מכריח אותו לדרוש כן, כי התיבה "בניך" מופיע פעמיים (כי יכל לומר "וכל בניך לימודי ה' ורב שלומם), אלא על כרחך ה"בניך" השני מלמדנו: אל תקרי בניך אלא בוניך (כמ"ש השל"ה ).
אבל במסכת נדה, מה מכריח את הדרשה "אל תקרי הליכות אלא הלכות"?

ג. אלא ההסבר בזה: גם בפסוק זה (חבקוק ג, ו) יש תיבה כפולה : "שחו גבעות עולם הליכות עולם לו" (כי יכל לומר "שחו גבעות עולם הליכותיו לו"), ומכך שנאמר פעמיים "עולם" מובן שבמילים "שחו גבעות עולם" מדובר על עולם הזה, ואילו במילים "הליכות עולם לו" מדובר על העולם הבא.
ועדיין אפשר להקשות: מדוע אם כן לא הביאה הגמרא את הפסוק בשלמותו, כדי שיבחינו בכפל הלשון, כשם שכאן במסכת ברכות מופיע הפסוק "וכל בניך גו'" בשלמות?
וההסברה בזה:
הכלל הוא – שלשון התנאים הוא בקיצור, ואילו לשון האמוראים הוא ביתר ביאור, שלכן נקראו "אמוראים" שפירושו "מתורגמנים".
ואם כן מובן: רבי אלעזר ואפילו רבי חנינא (במס' ברכות) היו אמוראים, ולכן הדרשה היא בסגנון ארוך, בהבאת הפסוק כולו, ואילו "תנא דבי אליהו" איננו אמורא, ולכן שונה בלשון קצרה, ואינו מצטט את הפסוק בשלמותו.
מבוסס על: נקודה משיחות כ"ף מנ"א ה'תשכ"ה. נד' בתו"מ חמ"ד ע' 194-5 (בלתי מוגה).

הדרן על מסכת ברכות

צדיקים או ת"ח אין להם מנוחה?
א. תניא בסוף מסכת ברכות:
"אמר רבי חייא בר אשי אמר רב, תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב, שנאמר "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון"".
במאמר זה (המובא גם בסיום מס' מו"ק) ישנן שתי גירסאות:
א) ת"ח אין להם מנוחה כו'.
ב) צדיקים אין להם מנוחה כו' .
ונראה, שהשינוי הוא גם בתוכן העניין, כי לפי הגירסא תלמידי חכמים – הרי זו מעלה מיוחדת ללומדי תורה, ולפי הגירסא צדיקים – הרי זה כולל גם "מארי עובדין טבין" [=בעלי מצוות] שאינם ת"ח, ד"עיקר פי' צדיק נקרא כן מי שמקיים המצוות" (לקו"ת מסעי צא, א).
וצריך להבין טעם שתי שיטות אלו.

ב. הנה בטעם הדבר ש"ת"ח אין להם מנוחה כו'" כתב האריז"ל בלקוטי הש"ס: "כי בעולם שלאחר המיתה, ת"ח עוסקים בתורה ועולין ממדרגה למדרגה ומישיבה לישיבה . . כי כמו שהשי"ת אין לו סוף – כך תורתו אין לה סוף" – עכ"ל.
ולפי זה ניתן להסביר את הגירסא "תלמידי חכמים" (ולא צדיקים) – כי דווקא התורה היא בבחינת "אין לה סוף", אבל המצוות, עם היות שגם הן ציוויו של הקב"ה (שאין לו סוף), אבל בהן עצמן יש הגבלה: הן בכללות המצוות שנצטווינו לא תוסיפו ולא תגרעו (ראה רמב"ם הל' יסוה"ת רפ"ט. משא"כ בלימוד התורה שצ"ל בהוספה ), והן בכל מצוה בפני עצמה: תפילין – ארבע פרשיות ולא חמש, וכן בשאר המצוות.
ועל דרך זה הוא החילוק באופן חיוב האדם בהם:
החיוב של תלמוד תורה אין בו הגבלות, ובלשון הרמב"ם (הל' ת"ת פ"א ה"ח) "כל איש מישראל חייב בת"ת בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין כו'", והחיוב הוא תמידי – "והגית בו יומם ולילה". משא"כ המצוות – כל מצוה ומצוה בהגבלה שלה (בזמן מסויים או במקום מסויים וכיו"ב).

ג. ומעתה צריך להבין טעם הגירסא "צדיקים אין להם מנוחה" שהרי מצוות יש להם גבול ומדה?
ויש לומר, שבמצוות ישנם שני עניינים:
א) גדרים המיוחדים לכל מצוה בפני עצמה, שכל אחת שונה מחברתה, שמצד ענין זה יש את ההגבלה שבמצוות.
ב) הנקודה הכללית שבכל המצוות, שכולן הן מצוה לשון ציווי, היינו רצון העליון ב"ה שהוא בכל המצוות בשוה. וכמארז"ל (תנחומא עקב, ב ועוד) "לא תהא יושב ושוקל במצותיה של תורה . . קלה שבקלות . . וחמורה שבחמורות כו'" – שמצד נקודה זו שבמצוות (רצונו של הקב"ה) הרי הן בלי גבול.

ד. וכן ישנם שני עניינים אלו בנוגע לקיום המצוות ע"י האדם:
אף שקיום כל מצוה ומצוה בפני עצמה הוא מוגבל (כנ"ל ס"ב), אבל כללות (העבודה) של המצוות הוא חיוב תמידי, וכדברי חכמים במשנתם (סוף קידושין) "אני נבראתי לשמש את קוני", היינו כל רגע שהוא קיים – תכליתו לשמש את קונו, ועד לפסק דין בשו"ע (או"ח סי' רל"א) "כל מעשיך יהיו לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו".
יתרה מזו: ידוע הטעם מדוע "העוסק במצוה פטור מן המצוה" (סוכה כה, א) שזהו משום שכל המצוות כלולות זו מזו, ולכן כשעושה מצוה אחת הרי זה כאילו עשה גם שאר המצוות, ובלשון החסידות (המשך תרס"ו עמ' סח) זהו מצד "הרצון העצמי שבמצוות שלמעלה מהתחלקות", ונמצא, שגם בעסקו במצוה פרטית – יש לה קשר לכללות המצוות, הבלי גבול שבהן.
ה. ע"פ זה מובנים שני הגירסאות:
מצד הענין הפרטי שבמצוות – שהן גבול – הנה דווקא תלמידי חכמים אין להם מנוחה".
ומצד כללות המצוות – שהן בלי גבול – הרי כל אלו שהם "צדיקים" (מארי עובדין טבין) אין להם מנוחה.

מבוסס על: הדרנים על הש"ס ח"א הדרן ג' למס' ברכות (ומו"ק). לקוטי שיחות חלק טו, שיחה לכ' חשון (עמ' 137 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 148 ואילך).